שְׁאֵלָה:
מֵאֵת אֶסְתֵּר:
לִכְבוֹד הָרַב הַצַּדִּיק שָׁלוֹם וּבְרָכָה.
מֵאָז שֶׁאִבַּדְנוּ אֶת בְּנֵנוּ הַבְּכוֹר בֶּן הָעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ יֵשׁ לָנוּ תֹּהוּ וָבֹהו בַּבַּיִת.
בַּתְּקוּפָה שֶׁהַבֵּן הָיָה חוֹלֶה קִבַּלְנו עַל עַצְמֵנו בַּבַּיִת הַרְבֵּה קַבָּלוֹת לִרְפוּאָתוֹ, וַאֲנִי, הָאִמָּא, הִתְחַזַּקְתִּי מְאֹד, וַעֲדַיִן אֲנִי מִתְקָרֶבֶת לְהַשֵּׁם בְּכָל יוֹם עוֹד וָעוֹד.
גַּם בַּעְלִי מַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת לְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּכָל יוֹם ומֵּנִיחַ תְּפִלִּין, וְאָנוּ מְקַיְמִּים אַחַת לְשָׁבוּעַ שִׁעורּ תּוֹרָה לְעִלּוּי נִשְׁמַת הַבֵּן.
בִּגְלַל הָאַכְזָבָה שֶׁל כָּל בְּנֵי הַבַּיִת, יֵשׁ לָהֶם כַּעַס רַב, וְהֵם לֹא רוֹצִים לִשְׁמֹר שַׁבָּת ולְּהִתְקַדֵּם מִבְּחִינָה רוּחָנִית.
יֵשׁ לָנו הַרְבֵּה עִמּותִּים בַּבַּיִת עַל הָרֶקַע הַדָּתִי, כִּי אֲנִי מִתְחַזֶּקֶת מְאֹד וְזֶה דֵּי מַפְרִיעַ לִבְנֵי הַבַּיִת וּמְעוֹרֵר מְתִיחוּת רַבָּה.
מַה שֶּׁהֲכִי כּוֹאֵב לִי זֶה הַבֵּן הַשֵּׁנִי:
כַּיוֹּם הוּא בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ, וַאֲנִי מַרְגִּישָׁה שֶׁאֲנִי קְצָת מְאַבֶּדֶת אוֹתוֹ, כִּי הוּא כּוֹעֵס עָלַי שֶׁאֲנִי נִמְצֵאת עַכְשָׁו בְּעוֹלָם אַחֵר, הוּא מְאֹד מִתְנַגֵּד לַדֶּרֶךְ שֶׁלִּי וְהוּא עוֹשֶׂה דְּבָרִים מְאֹד קָשִׁים – הוּא לֹא צָם בְּיוֹם כִּפּוּר כְּדֵי ‘לְהַחְזִיר לִי’ שֶׁאֲנִי בָּחַרְתִּי בְּדֶרֶךְ זוֹ.
הַהִתְמוֹדְדוּת בַּבַּיִת עִם אָבְדַן הַבֵּן מְאֹד קָשָׁה לְכֻלָּנוּ, וְאֵין דֶּרֶךְ אַחֶרֶת לְהִתְמוֹדֵד עִם הַצַּעַר וְהַכְּאֵב אֶלָּא רַק בַּדֶּרֶךְ שֶׁבָּחַרְתִּי, וְהִיא לְהִדַּבֵּק בְּהַשֵּׁם.
אֲנִי מִתְפַּלֶּלֶת ומִּתְחַנֶּנֶת בִּדְמָעוֹת לְהַשֵּׁם בְּכָל יוֹם שֶׁהוּא יִפְתַּח לָהֶם אֶת הַלֵּב וְיִתֵּן לָהֶם יִרְאַת שָׁמַיִם טְהוֹרָה, וַאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת אֶת עֲצַת הָרַב:
מָה עוֹד עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּאִמָּא כְּדֵי שֶׁבְּנֵי בֵּיתִי יִרְצו לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם:
תְּשׁוּבָה:
בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יוֹם רִאשׁוֹן מָחֳרַת יוֹם הַכִּפּוּרִים שֵׁם הַשֵּׁם [י’] ה’תשע”ד
שָׁלוֹם רַב אֶל אֶסְתֵּר תִּחְיֶה לְנָכוֹן קִבַּלְתִּי אֶת מִכְתָּבֵךְ.
צְרִיכִים לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא מְבִינִים וְהֵם לְמַעְלָה מֵהַשָּׂגוֹתֵינוּ וְדַעָתֵנוּ לְגַמְרֵי וְכוּ’ וְכוּ’, יֵשׁ נְשָׁמוֹת שֶׁבָּאוּ לְזֶה הָעוֹלָם רַק לִתְקוּפַת זְמַן וְלֹא יוֹתֵר וְכוּ’, הֵן מִצַּד הַגִּלְגּוּל וְכוּ’, וְהֵן מִצַּד הַתִּקּוּן וְכוּ’, כָּל נְשָׁמָה זֶה עִנְיָן אַחֵר לְגַמְרֵי וְכוּ’, וְאֵין לָנוּ שׁוּם מֻשָּׂג בָּזֶה, וְלָכֵן אָסוּר לְהַרְהֵר אַחַר הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, כִּי סוֹף כָּל סוֹף אֲנַחְנוּ חוֹזְרִים גַּם כֵּן אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, לֹא יוֹעִיל שׁוּם דָּבָר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית ג’, י”ט) “כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב”, וְאָדָם צָרִיךְ לַעֲזֹב אֶת זֶה הָעוֹלָם מִקֹּדֶם אוֹ אַחַר כָּךְ.
וְאָמַר רַבֵּנוּ זַ”ל בְּשָׁעָה שֶׁנִּפְטְרוּ יְלָדָיו וְכוּ’, הֲלֹא גַּם אֲנִי יֵלֵךְ אַחֲרֵיהֶם וְכוּ’, וְלָמָּה לִי לְהִתְבַּלְבֵּל וְכוּ’, וְכָתַב מוֹהָרַנַ”ת זַ”ל (שִׂיחוֹת הָרַ”ן, סִימָן קי”ח) שָׁמַעְתִּי בְּשֵׁם רַבֵּנוּ זַ”ל שֶׁאָמַר בִּלְשׁוֹן תֵּמַהּ:
עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ קָשֶׁה קֻשְׁיוֹת הַרְבֵּה מְאֹד.
מַה טּוֹב וְנָעִים לְהָאִישׁ הַזֶּה שֶׁזּוֹכֶה לְדַעַת שָׁלֵם, שֶׁיּוֹשֵׁב לוֹ וְרוֹאֶה וְיוֹדֵעַ שֶׁאֵינוֹ קָשֶׁה שׁוּם קֻשְׁיָא כְּלָל, וְהַכֹּל נָכוֹן וְיָשָׁר כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי הַשֵּׁם.
וְכֵן אָנֹכִי שָׁמַעְתִּי פַּעַם אֶחָד שֶׁאָמַר: “עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ קָשֶׁה קֻשְׁיוֹת” וְכוּ’:
וְכַוָּנָתוֹ הָיָה כְּמִתְלוֹצֵץ מִזֶּה, שֶׁקָּשֶׁה לִקְצָת בְּנֵי הָעוֹלָם קֻשְׁיוֹת הַרְבֵּה וּגְדוֹלוֹת עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ חַס וְשָׁלוֹם, אֲבָל בֶּאֱמֶת בְּוַדַּאי אָסוּר לְהַרְהֵר אַחֲרֵי דְּרָכָיו יִתְבָּרַךְ, כִּי בְּוַדַּאי צַדִּיק הֲוָיָ”ה בְּכָל דְּרָכָיו וְכוּ’, רַק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְשֵׂכֶל אֱנוֹשִׁי לְהָבִין דְּרָכָיו וְהַנְהָגָתוֹ אֶת הָעוֹלָם בְּשׁוּם אֹפֶן.
וְלָכֵן אֲנִי מְאֹד מְאֹד מְבַקֵּשׁ אוֹתָךְ – רְאִי לְהִתְחַזֵּק בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּבְיֶתֶר עֹז, וְשֶׁשּׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם לֹא יוּכַל לִשְׁבֹּר אוֹתָךְ, וְתִרְאִי אַתְּ וּבַעְלֵךְ לְהִתְחַזֵּק יַחַד יוֹתֵר וְיוֹתֵר לְהִתְקָרֵב אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְקַיֵּם מִצְווֹת מַעֲשִׂיּוֹת דַּיְקָא, וּמַה טּוֹב וּמַה נָּעִים בְּאִם תּוּכְלוּ לִבְדֹּק אֶת מְזוּזוֹת בֵּיתְכֶם, שֶׁזֶּה דָּבָר גָּדוֹל מְאֹד, כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ מְזוּזוֹת כְּשֵׁרוֹת בַּבַּיִת אֵין מַה לְּפַחֵד כְּלָל, כִּי כָּךְ מוּבָא בְּתִקּוּנֵי זהַֹר (תִּקּוּן י’) עַל הַפָּסוּק (דְּבָרִים ו’ ט’) “וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ”, מְזוּזֹת כְּתִיב – זָז מָוֶת הַיְנוּ הַמִּלָּה “מְזוּזֹת” הִיא שְׁתֵּי תֵּבוֹת – זָז מָוֶת, כִּי בְּבַיִת שֶׁיֵּשׁ מְזוּזָה שָׁמָּה לֹא יִקְרֶה מָוֶת, וְלָכֵן צְרִיכִים לְהִזָּהֵר מְאֹד מְאֹד לִבְדֹּק אֶת הַמְּזוּזוֹת שֶׁל הַבַּיִת.
בְּעִנְיַן הַבֵּן – הוּא עֲדַיִן צָעִיר וְכוֹאֵב לוֹ מְאֹד הַכְּאֵב, וְלָכֵן לֹא כְּדַאי לְהִכָּנֵס אִתּוֹ בְּוִכּוּחִים בְּעִנְיַן הַדָּת, רַק לְהַמְשִׁיךְ לְקָרֵב אוֹתוֹ, וְסוֹף כָּל סוֹף אַחַר הָרָע יָבוֹא הַטּוֹב שֶׁכְּבָר יִהְיוּ שְׂמָחוֹת בְּתוֹךְ הַבַּיִת שֶׁלָּכֶם, וְנִשְׁמַע וְנִתְבַּשֵּׂר בְּשׂוֹרוֹת מְשַׂמְּחוֹת תָּמִיד.
הַמְאַחֵל לָךְ חַג שָׂמֵחַ
