שְׁאֵלָה:
מֵאֵת דַּלְיָה:
שָׁלוֹם. קָרָאתִי לְבִתִּי ‘רוֹמִי’, מִלְּשׁוֹן הַמִּלָּה ‘מָרוֹם’, ‘רָם וְנִשָּׂא’. הַאִם הַשֵּׁם הַזֶּה טוֹב וּמַּתְאִים לָהּ: תּוֹדָה רַבָּה ובְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת.
תְּשׁוּבָה:
בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יוֹם רִאשׁוֹן לְסֵדֶר נֹחַ כ”ה תִּשְׁרֵי ה’תשע”ד
שָׁלוֹם רַב אֶל דַּלְיָה תִּחְיֶה לְנָכוֹן קִבַּלְתִּי אֶת מִכְתָּבֵךְ.
אֲנִי מֻכְרָח לְהַגִּיד לָךְ שֶׁזֶּה לֹא שֵׁם, תּוֹסִיפִי תֵּכֶף וּמִיָּד שֵׁם תַּנָּכִ”י לַבַּת שֶׁלָּךְ כְּדֵי שֶׁתַּצְלִיחַ בְּחַיֶּיהָ, פָּשׁוּט אֵין לַבַּת שֶׁלָּךְ עֲדַיִן שֵׁם, וְזֶה גַּם לֹא שֵׁם מֻצְלָח וְכוּ’ וְכוּ’, כִּי צְרִיכִים מְאֹד מְאֹד לִשְׁמֹר לֹא לָתֵת לַיְלָדִים שְׁמוֹת בְּדוּיִים מִשֵּׂכֶל עַצְמוֹ, כִּי הַשֵּׁם הוּא הַנֶּפֶשׁ שֶׁל הַבֵּן אוֹ הַבַּת, כְּמו שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית ב’) “וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ”, כִּי הַשֵּׁם הוּא הַנֶּפֶשׁ, וְלָכֵן צְרִיכִים מְאֹד מְאֹד לִשְׁמֹר לֹא לָתֵת שְׁמוֹת בְּדוּיִים לַיְלָדִים שֶׁאֵין לָהֶם שׁוּם עֵרֶךְ וְכוּ’, וּמָצִינוּ בְּדִבְרֵי חֲכָמֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים (בְּרָכוֹת ז:) מְנָא לָן דִּשְׁמָא גָּרִים:
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: דְּאָמַר קָרָא (תְּהִלִּים מ”ו) “לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת הֲוָיָ”ה אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ” – אַל תִּקְרָא שַׁמּוֹת אֶלָּא שֵׁמוֹת, וּמוּבָא בַּמַּהַרְשָׁ”א (שָׁם) שֶׁפְּעֻלֹּת הֲוָיָ”ה נִמְשָׁכִים אַחַר הַשֵּׁם שֶׁל הָאָדָם שֶׁהוּא הַגּוֹרֵם.
וְלָכֵן לְדַעְתִּי תּוֹסִיפִי שֵׁם תַּנָּכִ”י, וְנִשְׁמַע וְנִתְבַּשֵּׂר אֶצְלְכֶם בְּשׂוֹרוֹת מְשַׂמְּחוֹת.
הַמְאַחֵל לָךְ בְּרָכָה וְהַצְלָחָה מִן הַשָּׁמַיִם