שְׁאֵלָה:
מֵאֵת מֹשֶׁה אַבְרָהָם:
שָׁלוֹם לָרַב.
יֵשׁ בִּרְשׁוּתִי דִּירָה שֶׁאֲנִי מְנַסֶּה לִמְכֹּר בְּמֶשֶׁךְ עֶשֶׂר שָׁנִים לְלֹא הַצְלָחָה, וּבְמֶשֶׁךְ כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ גַּרְתִּי בִּשְׂכִירוּת בְּדִירָה אַחֶרֶת.
הַמַּצָּב שֶׁלִּי מְאֹד דָּחוּק וּמְּאֹד קָשֶׁה לִי לִגְמֹר אֶת הַחֹדֶשׁ, אַךְ בָּרוךְּ הַשֵּׁם יֵשׁ לִי עֶזְרָה מֵאִרְגּוןּ צְדָקָה.
חֲתָנִי, שֶׁגַּם הוּא בְּמַצָּב דָּחוּק רוֹצֶה לִקְנוֹת אֶת הַדִּירָה שֶׁלִּי, אֲבָל חָסֵר לוֹ הַרְבֵּה כֶּסֶף, וְלָכֵן הוּא הִצִּיעַ לְשַׁלֵּם לִי חֵצִי מֵהַסְכוּם עַכְשָׁו, וְאֶת הַיִתְּרָה בְּתַשְׁלומִּים לְמֶשֶׁךְ חָמֵשׁ שָׁנִים, בִּמְקוֹם לָקַחַת הַלְוָאָה עִם רִבִּית מֵהַבַּנְק, וְהֵשַׁבְתִּי לוֹ שֶׁהַמַּצָּב שֶׁלִּי דָּחוּק מְאֹד, וַאֲנִי צָרִיךְ אֶת כָּל הַכֶּסֶף מִיָּד, וְאִם הוּא לֹא יָכוֹל לַעֲמֹד בָּזֶה, יֵשׁ לִי מִישֶׁהו אַחֵר שֶׁמּוכָּן לִקְנוֹת אֶת הַדִּירָה ולְּשַׁלֵּם אֶת הַכֹּל מִיָדּ.
הַאִם אֲנִי נוֹהֵג כַּשּׁורָּה, כִּי הֲרֵי כָּעֵת חֲתָנִי לֹא יוכַּל לִקְנוֹת דִּירָה וְיִכָּנֵס לְעוֹד חוֹבוֹת, אוֹ שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לַעֲזֹר לוֹ בְּכָל מִקְרֶה אֲפִלּוּ אִם זֶה יַקְשֶׁה עָלַי, וְעַל יְדֵי זֶה לְהַצִּיל אֶת הַמַּצָּב שֶׁלּוֹ:
יוֹרֵנו רַבֵּנו אֶת דֶּרֶךְ הַתּוֹרָה.
תְּשׁוּבָה:
בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יוֹם שְׁלִישִׁי לְסֵדֶר כִּי תֵצֵא, ז’ אֱלוּל ה’תשע”ג.
שָׁלוֹם וּבְרָכָה אֶל מֹשֶׁה אַבְרָהָם נֵרוֹ יָאִיר לְנָכוֹן קִבַּלְתִּי אֶת מִכְתָּבְךָ.
כָּתוּב (יְשַׁעְיָה נ”ח ז’) “הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרםֹ וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם”; אִם אַתָּה רַק יָכוֹל לַעֲזֹר לְבִתְּךָ לָמָּה שֶׁלֹּא תַּעֲזֹר לָהּ:
חַסְדֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהַדִּירָה תֵּלֵךְ לְבִתְּךָ וַחֲתָנְךָ, וְזֶה יוֹתֵר טוֹב מֵאֲשֶׁר שֶׁתֵּלֵךְ לַאֲחֵרִים, וְהוּא יְשַׁלֵּם לְךָ לְאַט לְאַט, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל כָּךְ גָּדוֹל, שֶׁיַּעֲזֹר גַּם לְךָ שֶׁתֵּצֵא מֵהֲצָרוֹת וְהַדַּחֲקוּת וְהַיִּסּוּרִים שֶׁעוֹבְרִים עָלֶיךָ, רַק אַתָּה מֻכְרָח לַעֲשׂוֹת כָּל מִינֵי פְּעֻלּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, כִּי בְּפֵרוּשׁ גִּלָּה לָנוּ רַבֵּנוּ זַ”ל (סֵפֶר הַמִּדּוֹת אוֹת שִׂמְחָה חֵלֶק ב’ סִימָן א’) מִי שֶׁהוּא שָׂמֵחַ תָּמִיד – עַל יְדֵי זֶה הוּא מַצְלִיחַ, וּזְכרֹ גַּם זְכרֹ כִּי הַשֵּׁם שֶׁל פַּרְנָסָה שֶׁהוּא חָתָ”ךְ הַיּוֹצֵא מִפָּסוּק (תְּהִלִּים קמ”ה) פּוֹתֵחַ’ אֶת’ יָדֶךָ’, יוֹצֵא גַּם מֵהַפָּסוּק (דְּבָרִים ט”ז ט”ו) וְהָיִיתָ’ אַךְ’ שָׂמֵחַ’, וְלָכֵן הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן אַתָּה צָרִיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת מְאֹד מְאֹד בְּשִׂמְחָה, וּלְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמְךָ, וְאַף שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁמְּאֹד מְאֹד קָשֶׁה לְךָ וּמָרִים לְךָ הַחַיִּים מִמָּוֶת, עִם כָּל זֹאת עִם עַצְבוּת וּמְרִירוּת וּדְאָגוֹת לֹא תָּבוֹא לְשׁוּם דָּבָר, אֶלָּא תִּסְתַּבֵּךְ יוֹתֵר.
וְלָכֵן הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן – רַק לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, וְאִם תֹּאמַר בְּמָה יֵשׁ לִי לִשְׂמֹחַ, הֲרֵי אֲנִי עָנִי וְאֶבְיוֹן וּמָלֵא חוֹבוֹת:
אֶלָּא דַּע לְךָ שֶׁחֲכָמֵינוּ הקַדְּושֹׁיִם אמָרְו (נְדָרִים מא.) אֵין עָנִי אֶלָּא מִדַּעַת, עִקַּר הָעֲנִיּוּת תְּלוּיָה בְּחֶסְרוֹן דַּעַת, כִּי הַמַּאֲמִין הָאֲמִתִּי שֶׁמַּאֲמִין שֶׁאֵין בִּלְעָדָיו יִתְבָּרַךְ כְּלָל, וְהַכֹּל לַכֹּל אֱלֹקוּת גָּמוּר הוּא, וְהוּא יִתְבָּרַךְ מַנְהִיג אֶת עוֹלָמוֹ בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וְדָבָר גָּדוֹל דָּבָר קָטֹן לֹא נַעֲשֶׂה מֵעַצְמוֹ אֶלָּא בְּהַשְׁגָּחַת הַמַּאֲצִיל הָעֶלְיוֹן, עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים (חוּלִּין ז:) אֵין אָדָם נוֹקֵף אֶצְבָּעוֹ מִלְּמַטָּה אֶלָּא אִם כֵּן מַכְרִיזִין מִלְּמַעְלָה – שֶׁאָדָם לֹא מְקַבֵּל מַכָּה קְטַנָּה בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה אִם לֹא מַכְרִיזִין עַל זֶה קֹדֶם מִלְּמַעְלָה, הָאָדָם הַזֶּה הוּא תָּמִיד שָׂמֵחַ.
וְאָמַר רַבֵּנוּ זַ”ל (סֵפרֶ הַמִּדּוֹת אוֹת מָמוֹן סִימָן פ”ג) אֱמוּנָה הוּא טוֹב לְפַרְנָסָה; וְלָכֵן בָּזֶה שֶׁתִּשְׂמַח עִם נְקֻדַּת יַהֲדוּתְךָ שֶׁנִּבְרֵאתָ יְהוּדִי וְ’שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת’, הַשִּׂמְחָה וְהָאֱמוּנָה הַזֹּאת תִּפְתַּחְנָה לְךָ כָּל צִנּוֹרֵי הַשֶּׁפַע וְהַפַּרְנָסָה.
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲזֹר לְךָ שֶׁתִּהְיֶה לְךָ פַּרְנָסָה בְּשֶׁפַע, וְתוּכַל עוֹד לָתֵת לִילָדֶיךָ, שֶׁאֵין עוֹד נַחַת יוֹתֵר גְּדוֹלָה מִזּוֹ כְּשֶׁהַהוֹרִים יְכוֹלִים לַעֲזרֹ לַילְָדִים.
הַמְאַחֵל לְךָ כְּתִיבָה וַחֲתִימָה טוֹבָה
